<h1>סמ"ג עשין סימן נ"ב</h1>
<h2>דף ב.</h2>
תנן בפ"ק דבכורות (י"ג א') מצות יבום קודמת למצות חליצה בראשונה שהיו מתכוונים לשם מצוה עכשיו שאין מתכוונים לשם מצוה [מצות] חליצה קודמת למצות ייבום [ואמרינן בפרק החולץ (יבמות ל"ט ב' ותו')] אמר רב ואין כופין, פסק ר"ת שכך הלכה דמצות חליצה קודמת בזמן הזה כסתם משנה דבכורות וכסתם מתניתין דיבמות (ב' א') ששונה ט"ו נשים פוטרות צרותיהן מן החליצה ומן הייבום ומדקדק בגמרא (ג', א') מדלא קתני מן הייבום ומן החליצה ש"מ דאבא שאול הוא דאמר מצות חליצה קודמת למצות יבום ובפרק ב"ש (שם ק"ט א') תני בר קפרא לעולם ידבק אדם בחליצה כאבא שאול וכן בפרק אע"פ (כתובות ס"ד א') דאמר שמואל אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם [פירוש כשאינה רוצה לייבם] ומעמיד דבריו כמשנה אחרונה דמצות חליצה קודמת [למצות יבום], וכן פוסק רבינו חננאל בפרק מצות חליצה דמצות חליצה קודמת, ובירושלמי גרסינן (יבמות דף א' ב') רבי יוסי בן חלפתא חמש חרישות חרש וחמש ארזים נטע ודרך סדין בעל, פירוש יבמתו היתה ולא היה רוצה ליהנות ממנה רק מעט ונתן סדין בינו לבינה להפסיק רק נקב עשה בסדין דרך מקום ביאה והוליד ממנה חמשה אנשים גדולים (ע"פ סה"ת סי' קל"ג).
<h2>דף לט:</h2>
תנן בפ"ק דבכורות (י"ג א') מצות יבום קודמת למצות חליצה בראשונה שהיו מתכוונים לשם מצוה עכשיו שאין מתכוונים לשם מצוה [מצות] חליצה קודמת למצות ייבום [ואמרינן בפרק החולץ (יבמות ל"ט ב' ותו')] אמר רב ואין כופין, פסק ר"ת שכך הלכה דמצות חליצה קודמת בזמן הזה כסתם משנה דבכורות וכסתם מתניתין דיבמות (ב' א') ששונה ט"ו נשים פוטרות צרותיהן מן החליצה ומן הייבום ומדקדק בגמרא (ג', א') מדלא קתני מן הייבום ומן החליצה ש"מ דאבא שאול הוא דאמר מצות חליצה קודמת למצות יבום ובפרק ב"ש (שם ק"ט א') תני בר קפרא לעולם ידבק אדם בחליצה כאבא שאול וכן בפרק אע"פ (כתובות ס"ד א') דאמר שמואל אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם [פירוש כשאינה רוצה לייבם] ומעמיד דבריו כמשנה אחרונה דמצות חליצה קודמת [למצות יבום], וכן פוסק רבינו חננאל בפרק מצות חליצה דמצות חליצה קודמת, ובירושלמי גרסינן (יבמות דף א' ב') רבי יוסי בן חלפתא חמש חרישות חרש וחמש ארזים נטע ודרך סדין בעל, פירוש יבמתו היתה ולא היה רוצה ליהנות ממנה רק מעט ונתן סדין בינו לבינה להפסיק רק נקב עשה בסדין דרך מקום ביאה והוליד ממנה חמשה אנשים גדולים (ע"פ סה"ת סי' קל"ג).
אמר רב אין כופין, פירוש אין כופין אותו לחלוץ וקאי אמשנה אחרונה דמצות חליצה קודמת, וכי אתו לקמיה דרב אמר ליה אי ניחא לך לייבומי מייבמת בדידך תלא רחמנא שנאמר אם לא יחפוץ האיש וגו' וחלצה נעלו הא אם חפץ יבם ואף רב יהודה סבר אין כופין מדאתקין רב יהודה בגיטא דחליצתא ואמרנא ליה אי צבית לייבומי יבם ואי לא אטלע לה רגלא דימינא, ורבינו שלמה פירש וזה לשונו אין כופין אותו לחלוץ אי ניחא להו לתרווייהו ליבומי אבל אם לא תרצה לייבם מחמת שתתן אמתלא לדבריה מטעינן ליה וחליץ ואם לא היו יכולין להטעותו כופין אותו לחלוץ כדאמר רב ששת לעיל (ד' א') יבמה שנפלה לפני מוכה שחין אין חוסמין אותה ולאו דווקא מוכה שחין אלא בכל אמתלא שתתן לדבריה כדתנן בפרק המדיר (כתובות ע"ז א') גבי בורסי שמת ולו אח בורסי ואמרו חכמים שיכולה לומר לך איני יכולה לקבל ולאחיך הייתי יכולה לקבל וקימא לן בפרק אע"פ (שם ס"ד א') שאין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם מכל הלין טעמי כפינן ליה וחליץ ושקלה כתובתה עכ"ל, ונראה דבשאר אמתלא אין כופין אותו לחלוץ אפילו למשנה אחרונה דמצות חליצה קודמת ולא דמי למוכה שחין ובורסי שהן מאותן השנויין בפרק המדיר (שם ע"ז א') שכופין אותו להוציא, ומההיא דאגרת מרד אין ראייה דאם כן בלא אמתלא נמי ועוד דאי כפינן ליה לחלוץ פשיטא דאין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם שאינה רוצה לייבם וגם לא הוצרכנו לדברי רבי יוחנן דאמר (שם ס"ד א' ותד"ה ודיני) תבע לייבם אין נזקקין לו שהרי זה דבר פשוט אם כופין [אותו] לחלוץ, וגם מדקאמר רב אי צבית לייבומי ייבם וכן אתקין רב יהודה בגט חליצה, מכל אלה הטעמים יש ללמוד שאין כופין אותו לחלוץ אלא מטעינן ליה למימר חלוץ והיא תתן לך מאתים זוז ובשביל כך אינה חייבת ליתנם כדאיתא בפרק מצות חליצה (ק"ו א') (ע"פ סה"ת סי' קל"ג) ובפרק המדיר (כתובות ע"ד א' ותד"ה תנאי) נמי קיי"ל דאין תנאי בחליצה כיון דלא אפשר לחלוץ ע"י שליח כתנאי בני גד ובני ראובן, ומה שאומר רבינא בפרק רבן גמליאל (יבמות נ"ג א') שיש תנאי בחליצה היינו לעניין שאם אמר אח"כ התקדשי לי בזיקת יבמין שצריכה גט מדרבנן כן פירש רבינו יצחק.
ורבינו יעקב מפרש דרב דאמר אין כופין קאי ארישא וגרסינן כך מצות יבום קודמת למצות חליצה אמר רב אין כופין פירוש לייבם היכא דניחא לתרוייהו לחלוץ אבל למשנה אחרונה כפינן ליה וחליץ, והנך דאתו לקמיה דרב ורב יהודה היו באין לחלוץ ומתוך כך היו יודעים שהיו מתכונין לשם מצוה כדורות הראשונים (ע"פ סה"ת סי' קל"ג), אבל לאחרים לא היו אומרים אי צבית לייבומי [ייבם] שהרי מצות חליצה קודמת כאשר בארנו למעלה, ומה שכתוב בספרים בפרק החולץ חזרו לומר מצות ייבום קודמת כרבנן דאבא שאול אין הלכה כן, וכן בפרק גיד הנשה יש חזרו שאין אנו סוברין כן. סוף דבר כתב מורי רבינו יהודה ברבי יצחק שאין נראה פירוש זה שיכופו לחלוץ מכח הטעמים שאמרנו לעיל. ולכל הפירושים אין אומרים אי ניחא לך יבם אלא אם כן חפצה בייבום ולא כמו שכתוב בספר התרומה שלעולם אומרים אותו.
<h2>דף מא.</h2>
תנן בפרק החולץ היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיהא לה שלשה חדשים ממיתת בעלה שמא מעוברת היא, וכן שאר נשים לא ינשאו ולא יתארסו אחת בתולות ואחת בעולות שנתאלמנו או נתגרשו בין מן האירוסין בין מן הנישואין, וכן הלכה דהא רבי חייא בר אבא אמר שאפילו רבי יוחנן שפסק כרבי יוסי שהיה אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול פירוש שאסור ליארס כל ימי אבלה ואיבול שלה שלשים יום אחר כך חזר בו ואסר הכל אפילו ארוסות ליארס ואמר רב יוסף ממתניתין דכרמא הדר ביה דאמר רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה שמעתי מפי חכמים בכרם ביבנה שכולן צריכות להמתין שלשה חדשים (מ"ב ב') ודבר שנשנה בכרם ביבנה עיקר שהיו שם שורות תלמידי חכמים רבים ולכן נקרא כרם, וכן סומכים העולם להכשיר בני אדם הנתוקין שכורתין מהם ביצה אחת על מה שנשנה בכרם ביבנה שכל שאין לו אלא ביצה אחת הרי הוא כסריס חמה וכשר (ע"ה א' ותד"ה שאין) ואע"ג דמתניתין חולקת עליה דתנן (ע' א') איזהו פצוע דכא כל שנפצעו בצים שלו ואפילו ביצה אחת אע"פ שיש לחלק בין פצוע דכא לכרות אינו נראה (ע"פ סה"ת סי' קל"ג). ת"ר (מ"א ב'—מ"ב א' ותד"ה לאחר) יבמה שחלצו לה אחים בתוך שלשה חדשים של מיתת הבעל צריכה להמתין להינשא שלשה חדשים חלצו אחר שלשה חדשים אינו צריכה להמתין [להנשא] שלשה חדשים, ואפילו אינה רוצה רק ליארס צריכה להמתין שלשה חדשים ממיתת הבעל ולא משעת חליצת היבם גזירה אטו נשואה לינשא שצריכה להמתין שלשה חדשים ממיתת הבעל משום הבחנה, פסק רבינו יעקב בתשובה אחת דדווקא חלצו אחר ג' חדשים אינה צריכה להמתין שהחליצה מוכחת שלא בא עליה אבל מת היבם לאחר שלשה חדשים צריכה להמתין שיותר יבמה קרובה לביאה מארוסה דגזרינן אטו נשואה (ע"פ סה"ת שם).
<h2>דף קא.</h2>
תנן חלצה במנעל שאינו שלו או בשל שמאל בימין חליצתה כשרה, חלצה ברגל שמאל חליצתה פסולה שאנו למדין רגל רגל ממצורע שכתוב בו רגלו הימנית (ק"ד א'). כתב מורי אפילו הוא איטר חשוב בימין מאחר שהצריכה תורה ימין בפירוש תדע שהרי אזן אזן לרציעה שאנו למדין ימין שם אין שייך לחלק שהרי אין כח בזו יותר מבזו. הילכך לכתחילה צריך מנעל שלו ושל ימין ודווקא דיעבד כשר כדאמר רבא לאביי (ק"ג ב') הב ליה של ימין ואקני ליה (סה"ת סי' קל"ג). וצריך שיהא במנעל שתי רצועות ארוכות תלויות וראשיהן תפורות למנעל אע"פ שיש שם קרסים שמחברין אותו מלמעלה (ע"ש רש"י ד"ה אע"ג), ויכרוך הרצועות סביב למנעל ברגלו ויקשור שניהם יחד שני קשרים כדאמרינן בפרק מצות חליצה (ק"ב א') האי דידן אע"ג דאית ביה חומרתא קטרינן ביה מיתנא, חומרתא הם הקרסים מיתנא הם הרצועות, ומשמע הלשון שהרצועות עיקר (ע"פ סה"ת שם ע"ש). ומפרש בירושלמי כיצד היה עושה קושרו כדי שיוכל להלוך בו ואחר כך קאמר רבי יוחנן בריה דרבי הילל עונבו כדי שתוכל להתיר[ו] באחת מידיה, כיצד היא עושה מתירתו בימין ותופסתו בשמאל ושומטת עקב בימין וגוררתו בימין כדי שתהא חליצה והתרה בימין, ויש שעושין קשר ועניבה על הקשר לקיים דברי הירושלמי (ע"פ סה"ת שם ע"ש ובתד"ה ואע"ג). והמנעל יהיה כולו תפור מרצועות עור ולא מחוטי פשתן וקנבוס כדאמר רב (ק"ב ב') סנדל התפור בפשתן אין חולצין בו שנאמר ואנעלך תחש, ולא כלשון אחר שפירש רש"י תפור בפשתן שהוא מנעל עור ויש בתוכו בגד פשתן כמו שתופרין לבד בתוך המנעלים, שבעניין זה נראה שהוא מותר כמו סנדל של עץ דתנן כשירה ומעמידה (ק"ג א') במחופה עור ואנפליא של בגד פסולה ומעמידה באין מחופה עור (ק"ג א') לכך נראה כלשון שני שתפור ממש בפשתן (סה"ת שם וע"ש). כתב רבינו יהודה במסכת שבת פרק במה אשה (ס' ב') כיון דתפרו בפנים וכו' משמע מכאן שהיו רגילין לתפור סנדליהם מבחוץ ומנעל מבפנים כמו שאנו עושין ונפקא מינה לעניין חליצה, מיהו עכשיו אנו רגילין לחלוץ במנעל שאין סנדל מצוי בינינו דסנדל מעור שלוק הוא מכל מקום נראה שצריך לתופרו מבחוץ זה לשון רבינו יהודה. ופירשו ר"ת (יבמות ק"ב ב' תד"ה ואנעלך) שצריך שיהא המנעל מבהמה טהורה דומיא דתחש ולא מעור סוס וכלב. ופלא הוא מניין לו זה כיון דתחש לאו דווקא דנעל נעל ריבה אם כן מכל עור יכולין לעשותו, ומ"מ רגילות הוא להחמיר כדבריו לעשותו מבהמה טהורה (ע"פ סה"ת שם ע"ש).
וצריך לחלוץ קודם שתאכל האשה מפני הרוק פן תאכל דברים הגורמים רוק כדאמר רבא (יבמות ק"ו ב') אכלה תומא או גרגישתא ורקקה לא עשתה כלום מאי טעמא וירקה בפניו מעצמה בעינן וליכא (סה"ת סי' קל"ג). וצריך לחלוץ ברגלו יחף ולא על בתי שוקים דכתיב וחלצה נעלו מעל רגלו ולא מעל דמעל (עי' יבמות ק"ב א') אבל סנדל של עץ המחופה עור אינו קרוי מעל דמעל שהכל מנעל אחד (ע"פ סה"ת שם). וצריך שהמנעל לא יהא ארוך עד למעלה מן הארכובה כדתנן למעלה מן הארכובה פסולה, והטעם משום דכתיב מעל ולא מעל דמעל אבל השוק אינו קרוי מעל דמעל מפני שהאיסתווירא הוא המחבר השוק והרגל יורד על הארץ כמו שאומר שם (ק"ג א'), אבל רבינו שלמה פירש למעלה מן הארכובה שנחתך שוקו, וקשיא לרבינו יצחק שהרי אפילו נחתך למטה מן הארכובה אין יכול לחלוץ שהרי אנו אומרים בפרק מצות חליצה (שם וע"ש בתד"ה מאן) שאפילו היתה רגלו עקומה או הפוכה על צדה או שהיה מהלך על ראשי אצבעות רגליו אינו חולץ מפני שהחולץ צריך לנעוץ עקיבו בארץ (לשון רמב"ם יבום וחליצה פ"ד הי"ז) כדאמר אמימר (שם) צריך למידחסיה לכרעיה. יבמה שידיה חתוכות חולצת לכתחילה אפילו בשיניה שלא נאמר וחלצה בידיה (רמב"ם שם הי"ח). מכאן אתה למד שמה שאנו מצריכין (לקמן) שתחלוץ בימינה זהו מדברי סופרים (ע"פ סה"ת שם). טוב להעמיד היבם אצל הכותל כדי שיוכל לנעוץ עקיבו בארץ [כדאמר אמימר] (שם) (ע"פ סימני סה"ת שם).
<h2>דף קא:</h2>
אמר רבא אמר רב נחמן בפרק מצות חליצה הלכה מצות חליצה בשלשה כדתנן החליצה והמיאונין בשלשה. ות"ר (ק"א א') מצות חליצה בשלשה שיודעין להקרות כעין דיינין, ומסקינן שם שמצותה בחמש כדי לפרסם הדבר ואותן השנים שמוסיפין אפילו הם עמי הארץ (ע"פ רמב"ם יבום פ"ד ה"ה). ואמר רבא צריכין [ה]דיינין לקבוע להם מקום שישבו ואחר כך תחלוץ לו שם בפניהם שנאמר ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים (רמב"ם שם ה"ב). והחליצה תהיה ביום ולא בלילה (ע"פ ה"ה שם). וצריכין שלא יהו הדיינין גרים כדתניא (ק"ב א') ונקרא שמו בישראל עד שיהיה אביו ואמו מישראל ואע"פ שבדיני ממונות די כשאמו מישראל כדאיתא בפרק החולץ (מ"ה ב' ותו"י ד"ה מקרב) ומה ששנינו בפרק בא סימן (נדה מ"ט ב' ותד"ה חדא) הכל כשרים לדון בדיני ממונות ואמרינן הכל לאתויי מאי לאתויי גר היינו לדון חבירו גר אבל לא ישראל.
<h2>דף קה.</h2>
במקום שאמרנו שאין החליצה כלום הרי היא כאילו לא חלצה כלל ולא נאסרו עליו קרובותיה ולא נפסלה מן הכהונה ומותרות להתייבם, ובמקום שאמרנו חליצתה פסולה נאסרו עליו קרובותיה ונפסלה מן הכהונה ואינה מתייבמת ואינה מותרת להנשא לזר עד שתחלוץ חליצה כשירה, עברה ונישאת הרי זה חולץ לה חליצה כשרה והיא תחת הבעל ואין מוציאין אותה מתחת ידו (ע"פ לשון רמב"ם יבום וחליצה פ"ד הל' כ"ו—כ"ז). ובירושלמי דפרק הזורק (גיטין דף מ"ז ב') גרסינן שאם נישאת בלא חליצה רבי ירמיה אומר זה חולץ וזה מקיים וכן א"ר אילא ורבי יוחנן אומר תצא מתניתין מסייעא ליה לרבי יוחנן כו'.
<h2>דף קה:</h2>
וצריך שיהיו היבם והיבמה גדולים בשעת חליצתה כדאמרינן בפרק יוצא דופן (נדה מ"ו א') בודקין לחליצה וכן נמי בפרק מי שמת (ב"ב קנ"ו א') ובפרק מצות חליצה (יבמות ק"ה ב') כמו כן פוסק והלכתא עד שתביא שתי שערות והטעם דאיש כתוב בפרשה ומקשינן אשה לאיש, הלכך צריך לשאול אם יש לאיש י"ג שנה ויום אחד ואם יש לאשה י"ב שנה ויום אחד שזהו זמן גדלות שלהן כדתנן בפרק יוצא דופן (מ"ה ב'), ואע"פ שאין האב נאמן על השנים כדאיתא בפרק האומר בקידושין (ס"ג ב') [ו]כאשר בארנו למעלה בהלכות מיאון (עשה נ') מכל מקום אין [צריך] להביא עדות על השנים אלא אם הוחזקה גדולה בשנים ע"פ הגבירות והשכינות שלא על פי האב די בכך שהרי הוחזקה נדה בשכינותיה בעלה לוקה עליה (קידושין פ' א') ובירושלמי דקידושין (דף מ"ז א' ע"ש) אמר דאיש ואשה שעומדין בבית אחד שלשים יום בחזקה שהיא אשתו שהרי זו חזקה גדולה, ואחר כך יבדקו אם יש שתי שערות באשה בבית הערוה (ע"פ סה"ת וסימנים קל"ג) ובאיש בזקן או בבית הערוה שאז קרויין גדולים וראוין לחליצה. ואם לחשך אדם להקשות הלא אנו אומרים בתחלת פרק בא סימן (נדה מ"ח ב' ותו') בודקין אותו לפני הפרק שאם ימצאו אלו לאחר הפרק הם שומא וא"כ מה תועיל בדיקה זו שלאחר הפרק מאחר שלא בדקו לפני הפרק שהרי יש לחוש שהשערות שאנו רואין באו מקודם בקטנות והם שומא, אומר רבינו יצחק על זה דודאי לכתחילה בודקין אותן לפני הפרק לברר הדבר אבל אם לא בדק לא הפסיד, והביא ראיה מדאמר בתחלת פרק בא סימן (שם) נאמנת אשה לומר קטנה היא כדי שלא תחלוץ ויש לדקדק מה מועיל דיבורה והלא אפילו אמרה יש לה שערות אינה חולצת כדקתני סיפא ואינה נאמנת לומר גדולה היא שתחלוץ, אלא כך הפירוש כשבדקנו ומצאנו לה שערות נאמנת לומר שהשערות אלו מקודם לכן באו והם שומא אבל אם אין האשה מעידה כלום חולצת שיש לי לומר ששערות אלו לאחר הפרק באו (ע"פ סה"ת שם).
<h2>דף קו.</h2>
המוסר מודעא על החליצה חליצתו פסולה לפיכך ראוי לדיינין לומר לו לבטל המודעא כדרך שעושין בגט, דבר זה כתב רבינו משה (יבום וחליצה פ"ד הכ"ה ע"ש במ"מ) ואני אומר ראייתו שמשוה אותם התלמוד שאומר גט מעושה וחליצה מעושה בדין אמר רוצה אני כשרין לא אמר רוצה אני פסולין כדמסקינן בפרק מצות חליצה (יבמות ק"ו א').
וצריך שיכירו הדיינין שהאשה החולצת היא אשת המת אחיו מאביו של זה החולץ כדאמרינן התם שאין חולצין אלא אם כן מכירין, ובפרק החולץ (ל"ט ב') אמרינן שהתקין רב יהודה בגט חליצה ואישתמודעינוהי דאחוהי דמיתנא מן אבוהי הוא, ופוסק שם הלכה שזו ההכרה גילוי מילתא בעלמא הוא ואפילו בעדות קרוב או אשה די (ע"פ סה"ת סי' קל"ג). וצריך שיתכוונו שניהם לשם התרת חליצה כדאמר רבי יוחנן (ק"ח א') אני שונה בין נתכוון הוא ולא נתכוונה היא נתכוונה היא ולא נתכוון הוא אינה חליצה עד שיתכוונו שניהם (סה"ת שם). וצריך שישבו הדיינים, והאיש והאשה לכתחילה צריכין לעמוד כעין דין כי ההיא דאתאי לקמיה דרבי חייא בר אבא אמר [לה] בתי עמודי (שם), אבל בדיעבד אפילו חלצו בישיבה כשרה כמו דין דתניא (ק"ג א' ותד"ה בין) חלצו בין עומד בין יושב בין מוטה כשרה, ומכאן מוכיח בפרק בתרא דמו"ק (כ"א א') דועמד ואמר לא בא ללמד עמידה. והא דתניא בספרי ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה מכאן שצריך לחלוץ מעומד אותה דרשה אסמכתא בעלמא היא שאם היתה דרשה גמורה אף בדיעבד נמי היתה פסולה דהא כתיב [בה] ככה שהיא עיכובא, שמא יחשוב אחד מן התלמידים והלא מועמדו שני האנשים דרשינן (שבועות ל' א' ותד"ה מצוה) בעלי דינין בעמידה לכך צריך לפרש הטעם שבמקום שיש מעשה כתוב אחר העמידה כגון ועמד ואמר אין במשמע עמידה ממש אלא כך הלשון וכן בלשון חכמים קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונישאת אבל ועמדו שני האנשים אין כתוב שום מעשה אחר העמידה הילכך לעמידה ממש בא (ע"פ סה"ת שם).
<h2>דף קו:</h2>
ואומר לו אי ניחא לך ייבם אי ניחא לך חלוץ, אם חפץ לחלוץ (ע"פ סה"ת סי' קל"ג ע"ש) אחר כך מקרין ליבמה בלשון הקודש מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי (ע"פ רמב"ם יבום וחליצה פ"ד ה"ו) וכן מפרש בפרק מצות חליצה (יבמות ק"ו ב') ובפרק אלו נאמרין (סוטה ל"ב א') שצריך לקרות בלשון הקדש, וצריך שתאמר לא אבה ב' התיבות יחד בלא הפסקה (ע"פ סה"ת שם) כדאמר רב כהנא (יבמות שם) מודה רבא בלא אבה דאין להפסיק, ואחר כך מקרינן ליבם לא חפצתי לקחתה (ע"פ רמב"ם שם), ואחר כך היא פושטת ימינה ומתרת הרצועות כעין שבארנו למעלה, מתירתו בימין [ו]תופשתו בשמאל וגוררתו בימין ותחלוץ כל המנעל (ע"פ סה"ת שם) ותשליכנו לארץ (ע"פ הרמב"ם שם), (והכל) [והיבם] עומד או מוטה ולא יושב כאשר בארנו למעלה (ע"פ לשון סה"ת שם), ואחר כך רוקקת וצריכין הדיינים לראות הרוק שיוצא מפיה (ע"פ רמב"ם שם ה"ז) עד כנגד היבם ואינו צריך שיגיע הרוק לארץ, אלא אם הוא ארוך והיא גוצה וקולטתו הרוח קרינן ביה בפניו כמו שאומר שם אבל אם היא ארוכה והוא ננס וקולטתו הרוח בטרם יגיע נגד פניו אינו מועיל (ע"פ סה"ת שם). תניא בספרי וירקה בפניו יכול בפניו ממש ת"ל לעיני הזקנים. ואחר כך קוראה בלשון הקדש ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל וכל העם היושבים שם עונים אחריה חלוץ הנעל חלוץ הנעל חלוץ הנעל שלשה פעמים (סה"ת שם ע"ש) ובשעת החליצה יתכוונו שניהם לשם מצות התרת חליצה, והסומא, אומר שם (ע"ש ק"ג א' וק"א ב' תד"ה ש"מ) שאין חולץ שנאמר וירקה בפניו וזה אינו רואה [את] הרוק (ע"פ רמב"ם יבום וחליצה פ"ד ה"ח ע"ש במ"מ). מצות חליצה קוראת וקורא חולצת ורוקקת וקוראה (שם ק"ו ב'). שינתה הסדר ואפילו חלצה בלבד ולא קראה ולא רקקה חליצתה כשרה (ע"פ רמב"ם שם הי"ב) שהחליצה הוא עיקר המצוה, בד"א שהיו יכולין לדבר שהרי הן ראויין לקרות אבל אלמת או אלם אינם חולצים ואם חלצו חליצתה פסולה כדמסקינן שם בפרק מצות חליצה (ק"ד ב'), ואינן כחרש או חרשת שחלצו שלא עשו כלום לפי שהחרש והחרשת אינן בני דעת (רמב"ם שם הי"ג).
זה טופס גט חליצה שנהגו הקדמונים ובפרק מצות חליצה פסקינן כמר זוטרא דהוה משרטט גט חליצה וכתב לכולה פרשה וזהו הטופס. ביום פלוני בכך וכך לירח פלוני בשנת כך וכך לבריאת עולם למניין שאנו מנין כאן במקום פלוני אנחנא דיינא דמקצתן חתימין לתחת במותב תלתא כחדא הוינא יתבין בבי דינא וסליקת לקדמנא פלונית בת רבי פלוני אלמנת פלוני ברבי פלוני ואקריבת לקדמנא גברא חד דשמיה פלוני ברבי פלוני וכן אמרה לנא פלוניתא דא פלוני בר פלוני דנא אחוהי דפלוני בעלי מאבוהי הוה דהוינא נסיבנא ליה ושכיב וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק ובר וברת ירית ומחסין [ו]מוקים שמיה בישראל לא שבק והדין פלוני אחוה[י] חזי ליבומי יתי בגין רבנן דייני אמרו ליה אי צבי ליבומי יתי תייבם ואי לא יטלע לי רגליה דימינא קדמיכון ואשרי סייניה מעל רגליה ואירוק באנפוהי ואישתמודעינוהי לפלוני דנא דאחוהי דפלוני מיתנא מאבוהי הוא ואמרנא ליה אי צבית לייבומי יתה יבם ואי לא איטלע לה רגלך דימינא קדמנא ותישרי סינך מעל רגלך ותירוק באנפך ועני ואמר לנא לית אנא צבי לייבומי יתה מיד אקרינוה לפלוניתא דא ואמרה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי ואף לפלוני אקרינא ליה לא חפצתי לקחתה ואטלע לה רגליה דימינא וסרת סיניה מעל רגליה ורקת באנפוהי רוקה דאיתחזי לנא מן פומא על ארעא ותוב אקרינוה לפלונית דא ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל ואנחנא דייני וכל דהוו יתבין קדמנא עניינא בתרה חלוץ הנעל חלוץ הנעל חלוץ הנעל תלת זימנין ומדאיתעבד עובדא דא קדמנא שרינוה לפלוניתא דא למהך להתנסבא לכל גבר דתצבי וכל אנש לא ימחה בידה מן יומא דנן ולעלם. ובעת מיננא פלוניתא דא גיטא דחליצותא דא וכתבנא וחתמנא ויהיבנא לה לזכות ולראיה כדת משה וישראל (ע"פ רמב"ם יבום וחליצה פ"ד ה"ל). וחותמין עליו שלשה עדים או שנים מן השלשה ואפילו שנים שראו החליצה אע"פ שאינן הדיינים שחלצה בפניהם כדאמר רבא בפרק מצות חליצה (ק"ו א') שלפי שאין הדיינין חולצין אלא אם כן מכירין [שזו היא אשת פלוני] לפיכך מי שראו שנחלצה כותבין [לה] גט חליצה אע"פ שאין מכירין שזו היא אשת פלוני וזה שחלץ [לה] אחיו הוא שהרי יודעין שהדיינים שחלצה בפניהם הכירו זה ואחר כך חלצה וכן אומר רבא שם לעניין מיאון.
